בית הכנסת הגדול בירושלים

כבר בשנת 1923 פרסמו הרבנים הראשיים לישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק והרב יעקב מאיר, קריאה להקמת בית כנסת מרכזי וגדול בירושלים ההולכת ומתפתחת. בשנת 1958 נחנך היכל שלמה שכלל גם בית כנסת, שהיו שראו בו הענות לקריאה להקמת בית כנסת מרכזי בירושלים. ואולם, עם השנים בית הכנסת קטן-המידות לא ענה על צורכי המתפללים והמבקרים שהלכו והתרבו ככל שהתפרסם בית הכנסת. לאחר כמה שנים הוחלט להעביר את התפילות לאולם הכניסה הגדול של "היכל שלמה", אך הקהל התרבה בקצב מהיר, ורבים סברו שיש לבנות סוף-סוף בית כנסת מרכזי שיהווה חלק בלתי נפרד מן החיים הדתיים של ירושלים, וכן שיהיה בית כנסת גדול שיוכל לקלוט אליו מספר רב של מבקרים ומתפללים.

לשם כך יועד המגרש הצמוד להיכל שלמה. התורם להקמת הבניין היה סר אייזיק וולפסון, שתרם גם את הכסף לבניית היכל שלמה. אדריכלי המבנה היו מאיר רובין ואלכסנדר פרידמן, שתכננו גם את בית הכנסת ישורון. לאדריכלים הייתה כעת הזדמנות ליישם תוכניות בנייה רבות שבמקור תוכננו עבור 'ישורון'. הקבלן היה מתתיהו ליפשיץ. הרוח החיה מאחורי בניין בית הכנסת היה ד"ר משה אברהם יפה, שהקים את היכל שלמה ושימש שנים רבות כיושב ראש הוועד הפועל של היכל שלמה.

פרט לתרומתם המרכזית של הזוג וולפסון מאנגליה, ששמם קבוע ברחבה החיצונית של בית הכנסת, היו עוד תורמים רבים שסייעו בהקמת המבנה ושמותיהם חקוקים על קיר בסמוך למדרגות העולות אל אולם התפילה. בני הזוג וולפסון הקדישו את המבנה לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה ולחללי צבא ההגנה לישראל.

אבן פינה לבית הכנסת הונח ביוני 1969^[1].

חנוכת בית הכנסת הגדול נערכה בט"ו באב ה'תשמ"ב-1982. בבניית בית הכנסת הושקעו כ-18 מיליון דולרים.

בליל יום כיפור 2004 בוצע פשע תג מחיר שכלל ריסוס גרפיטי על קיר חצר המבנה עם הסיסמה "על חטא שחטאתם לפני הפלסטינים בכיבוש ורצח" (מבוסס על הוידוי בתפילות החג "על חטא שחטאנו לפניך..."). רק ביום כיפור 2020 משתמש הרשום בכינוי "Rabbi on Edge" בטוויטר התוודא על ביצוע המעשה כשהוא מנמק את מועד ההתוודאות להתיישנות ולכן לעובדה שהוא עזב את ישראל^[2].

בית הכנסת הגדול תוכנן כבית כנסת אשכנזי; נוסח התפילה ובמיוחד נוסחיהם של החזנים המקצועיים שעברו לפני התיבה היה אשכנזי. רק צורת הישיבה בבית הכנסת, שבו 2,000 מקומות, הזכיר בית כנסת ספרדי: המתפללים יושבים כשגבם אל הקיר ופניהם אל בימת הקריאה בתורה, וזה בשביל לשלב את התרבויות של בני העדות השונים לשם אחדות ישראל. בקומת הכניסה של בית הכנסת נמצא בית כנסת קטן בשם "חזון עובדיה" המשמש את המתפללים בנוסח הספרדים (ובו הרב עובדיה יוסף היה מתפלל בקביעות מדי שבת, ומשום כך נקרא בית הכנסת על שמו).

באולם התפילה רחב הידיים, שעיצובו מוקפד ומדויק, ישנם מספר פרטים בולטים: חלונות ויטראז' רבים המקיפים את מקומות הישיבה, ובמיוחד חלון הוויטראז' הגדול והצבעוני מעל ארון הקודש בחזית האולם. ויטראז' זה עוצב על ידי האמנית רגינה היים, והוא משלב בתוכו פסוקים, ציורים, האותיות א' - י', תמונות ושמותיהם של אבות האומה.

שאר הפרטים בבית הכנסת, גדולים כקטנים, עוצבו בידי האדריכלים: הנברשות, הסמלים שתלויים על עזרת הנשים, המושבים, ארון הקודש והפרוכות שעליו, ואפילו אולם השמחות שבקומה התחתונה.

לפני ארון הקודש ניצבת במה שמשמשת בשבתות ובחגים את המקהלה שמלווה את החזן . ליד מקומותיהם של חברי המקהלה ניצבים שני כיסאות השמורים לרבנים הראשיים לישראל (הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף), שפוקדים את המקום באירועים רשמיים וחגיגיים. מולם ניצבים שני כיסאות המעוטרים בסמל המדינה ובדגל ישראל ומיועדים לראשי המדינה.

במרכז האולם, מעל בימת הקריאה בתורה, תלויה נברשת במשקל שלושה וחצי טונות, והיא מורדת ומנוקה אחת לשנה. משני צידי הבימה ניצבים שני כיסאות: האחד לרב בית הכנסת והשני לחזן הראשי של בית הכנסת.

המבנה גרר ביקורות שהתייחסו לפנים הבניין, שמעוטר בלוחות שיש, בנברשות זכוכית, בוויטראז'ים צבעוניים ובעבודות עץ מגולף. ביקורות אלו התבטאו בקיצוניות במאמר מאת העיתונאי יצחק טישלר, שכותרתו "ליהודים הייתה אורה": "סמל למתעשרים החדשים של ישראל. סמל לחברה שאינה יודעת להבחין בין יופי לפאר. סמל למדינה, שהחליטה להדהים את העולם בכל שטח ובכל מחיר (...) ולכן לא חשוב הסגנון. לא חשובה האמת הנובעת מן החומר